הפסיכואנליטיקאי וילהלם רייך, שלא כמו מורהו פרויד, העניק מקום מרכזי לגוף עצמו ככלי אבחון וריפוי נפשי.

במסגרת המחקרים שלו, זוג ביולוגים ערכו ניסוי פשוט בו הדגימו איך בעקבות הפרעה, אפילו ליצור בראשיתי כאמבה, מתפתח מנגנון הגנה התנהגותי שבסופו של דבר מזיק לשרידותה (יותר מזיק מעוזר).

החוקרים הניחו אמבה על גבי משטח וצפו בתנועתה החופשית הזורמת ומתרחבת. לאחר זמן מה הם הניחו סיכה במרחב התנועתי שלה. בעקבות זאת תנועת האמבה הצטמצמה אך כאשר המחט הוסרה השתקמה התנועה וחזרה למלואה.

 

כעבור זמן נוסף שוב הטרידו החוקרים את האמבה ושוב לאחר הפסקת ההטרדה חזרה האמבה לנוע אך לא כמו בפעם הראשונה. לאחר כמה פעמים האמבה כבר לא חזרה לנוע. מכונסת ומצומצמת בקצה המשטח כאילו ״חיכתה״ למכה הבאה.

אמבות לא שורדות ללא תנועה. גם אנחנו.

​האלבום ׳אמֵבה משתוללת׳ מתאר מסע להחזרת התנועה. 

לחיי ה״אמֵבות״ שלא ויתרו. לחיי ה״אמֵבות״ המשתוללות!

​

​